תגידו, הייתם פעם קרוב לבית אבל הכי רחוק ממנו? אם זה נשמע לכם מוזר, אספר לכם את הסיפור שלי.

הבית שבו נולדתי וגדלתי נמצא ממש כאן, בעיר נתניה – לא רחוק מהמקום שבו אני נמצאת כעת וכותבת אליכם. אבל הבית הזה היה הכל חוץ מבית.

אמא שלי, כן – האמא שתמיד אומרים ש”יש רק אחת” התעללה בנו ללא הפסקה. היא הזניחה אותי ואת אחיי ואחיותיי, נהגה כלפינו באלימות מילולית ופיזית ואפילו אבא המסכן שלי סבל ממנה.

בסופו של דבר אבי לא יכל לשאת את זה יותר, התגרש מאמי ועזב את הבית, ואנחנו נשארנו כאן להמשיך ולסבול…

כשכבר לא יכולתי לשאת יותר את הכאב פשוט ברחתי לביתה של השכנה שהכירה אותי וידעה היטב מה עברתי.

לאחר כמה חודשים שבהם גרתי אצל השכנה ובעזרתה נכנסתי לבית ותקווה ובפעם הראשונה הרגשתי מה זה בית אמיתי.

כאן עטפו אותי בטיפול צמוד, בחברות מדהימות, נתנו לי עזרה בלימודים ואפילו דאגו לי לבגדים חדשים. כן, לפעמים הבית הטוב והאוהב ממש לא רחוק מהבית הישן והרע, ותודה לה’ שמצאתי אותו.

לפני 4 שנים לא רציתי אף אחד. הייתי סגורה בעולם שלי, לא התחשק לי להכיר חברות ובטח שלא לדבר איתן. לא פתחתי את הפה בשום התכנסות חברתית או לימודית – קוראים לזה “אילמות סלקטיבית”.

פשוט לא ידעתי או אולי פחדתי להתעסק עם הדבר הזה שנקרא רגש. מי בכלל צריך את זה?…

לבית ותקווה הגעתי בגיל 13, בלי בית ובלי יותר מדי תקווה. אבל הצוות כאן לא הפסיק אפילו לשנייה לקוות, להאמין ולהשקיע בי את הנשמה. לאט לאט התחלתי להיפתח, מצאתי חברות יקרות שבאמת אכפת להן ממני! התחלתי לשבור עוד ועוד מחסומים ומחיצות, התערבתי יותר ויותר בחברה ובלי שהרגשתי זה גם עזר לי להצטיין בלימודים.

היום אני חזקה יותר, מחוברת לעצמי וחולמת ללמוד היי-טק. היום אני גם בטוחה שאצליח!

פעם הכל היה אחרת…

לפני שנים אבא שלי זכה להציל חיים של הרבה אנשים, כמתנדב בארגון מד”א. הוא היה מוקפץ לזירות אסון ולתאונות דרכים, מגיש עזרה ראשונה לנפגעים ולאחר מכן חוזר לשגרת יומו. כשהחלו הפיגועים הקשים בשנות ה-2000 והוא הגיע לעוד ועוד זירות קשות, הכל החל להידרדר. הוא הוגדר כנפגע הלם וכסובל מפוסט טראומה והחל “לשקוע”.

האיש הגדול והחזק הגיע למצב שהוא נכנס ויוצא מבתי חולים פסיכיאטריים…

אמא שלי נשאבה לחלוטין לטיפול בו ולא היו לה הזמן והכוחות לטפל בנו, הילדים.

היא לא הייתה שם כשקראתי לה לעזרה, גם כשאחד מאחיי תקף אותי והותיר בי צלקת עמוקה.

הפסקתי בהדרגה ללכת לבית הספר, התחלתי לשוטט ברחובות ולאכול בלי שליטה, פשוט הלכתי לאיבוד. משמיים נשלח אליי קרש ההצלה בשם ‘בית ותקווה’.

כאן קיבלו אותי בחיוך ובחיבוק ענק, נתנו לי לא רק מקום לישון ולאכול אלא גם מקום ללב: מקום לחלום, מקום להתפתח בתחומים שאני אוהבת, מקום לפרוק ולבכות, מקום לשמוח. מקום בשבילי.