כשהבית מתפרק, חייבים מישהו שיחבק. אבל דווקא אז – המישהו הזה פשוט לא נמצא שם.
לפני כעשר שנים ההורים שלי התגרשו. הקן החמים והאוהב פתאום התפרק לו, ועכשיו הוא כבר לא חמים, הוא בעצם כבר לא קן ומה שהכי כואב זה שאין מי שיאהב. לאחר הגירושין שני ההורים לא הסכימו לקבל אותי ומצאתי את עצמי לגמרי לבד. עצובה, מפוחדת, בחושך גדול מאוד.
רגשות האשמה אכלו אותי והביטחון העצמי שלי היה ברצפה. הבנתי שאין לי על מי לסמוך כי ההורים שלי אפילו לא יכלו לכלכל את עצמם ברמה הבסיסית ביותר ונזרקו מעבודה לעבודה.
ואז, כשהכל היה נראה אבוד, פתאום הגיע החיבוק. חיבוק שכולו בית ותקווה.
כאן, יחד עם הפסיכולוגית והמדריכות המקסימות התחלתי להאמין בעצמי, להרגיש אהובה ולאהוב את עצמי. גם כשאצא מכאן (אני חולמת ללמוד בסמינר להוראה) אני יודעת שלא יהיה מי שיכול לתמוך בי בשום דרך: לא בעזרה כספית ואפילו לא במקום להניח את הראש – אבל יש לי מתנה ענקית שאני לוקחת מכאן: האמונה ביכולת שלי להתגבר וכוחות להתקדם ולצמוח.