פעם הכל היה אחרת…
לפני שנים אבא שלי זכה להציל חיים של הרבה אנשים, כמתנדב בארגון מד”א. הוא היה מוקפץ לזירות אסון ולתאונות דרכים, מגיש עזרה ראשונה לנפגעים ולאחר מכן חוזר לשגרת יומו. כשהחלו הפיגועים הקשים בשנות ה-2000 והוא הגיע לעוד ועוד זירות קשות, הכל החל להידרדר. הוא הוגדר כנפגע הלם וכסובל מפוסט טראומה והחל “לשקוע”.
האיש הגדול והחזק הגיע למצב שהוא נכנס ויוצא מבתי חולים פסיכיאטריים…
אמא שלי נשאבה לחלוטין לטיפול בו ולא היו לה הזמן והכוחות לטפל בנו, הילדים.
היא לא הייתה שם כשקראתי לה לעזרה, גם כשאחד מאחיי תקף אותי והותיר בי צלקת עמוקה.
הפסקתי בהדרגה ללכת לבית הספר, התחלתי לשוטט ברחובות ולאכול בלי שליטה, פשוט הלכתי לאיבוד. משמיים נשלח אליי קרש ההצלה בשם ‘בית ותקווה’.
כאן קיבלו אותי בחיוך ובחיבוק ענק, נתנו לי לא רק מקום לישון ולאכול אלא גם מקום ללב: מקום לחלום, מקום להתפתח בתחומים שאני אוהבת, מקום לפרוק ולבכות, מקום לשמוח. מקום בשבילי.